"אני באה מקיבוץ אז אהבתי את תחושת הקהילתיות שיש באילת, מיד התחברתי. אהבתי גם את ההזדמנות להכיר אנשים טובים שחיפשו משהו קצת אחר במדבר הרחוק והקסום הזה."
מאת: תמר אגמון
תמר אגמון בת 25, סטודנטית שנה א' לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בימים אלו של סגר, במערכת יחסים קרובה עם הספה בסלון.
"אחרי שבתור ילדה חלמתי לעבור לגור בערבה ואבא אמר לי להרגיע דחוף, הגעתי לאילת במהלך שירותי הצבאי בנחל. הדרכתי במספר מסגרות חינוך בלתי פורמלי באילת ובערבה. אחרי השחרור מהצבא נשארתי לגור באילת עם כמה חברים מהגרעין.
עזבתי את העיר לפני שנה ותכלס אני מתגעגעת.
המרחק מהמשפחה ומהחברים היה קשה, וגם לא הבנתי איך כולם מצליחים להיות בים כל כך הרבה שעות בלי למות...
למזלי היו לי באילת חברים טובים, נהניתי מההרים, מהמדבר וכן, גם למדתי להשתזף!
את הטוב שחוויתי באילת לקחתי איתי חזרה הביתה (עם תחילת הקורונה), הרגשתי שאני צריכה שינוי וכך גם החלטתי ללכת ללמוד קולנוע ולהיות שונה ומיוחדת בתל אביב. אבל אילת עמוק בלב שלי, באמת. לא רק כי אני כותבת פוסט. אני מחכה כבר לפעם הבאה שאוכל לבקר!
פרויקט אילתה משקף בעיני בדיוק את הקסם של העיר הזו שהופכת לבית לאנשים רבים בתקופות שונות בחייהם. שווה לשמור על קשר, לנצל את ההכרות לעשות פרויקטים משותפים ולהמשיך לגרום למי מאיתנו שכבר לא גר שם להרגיש בבית".
